באסם תמימי

גם את הלילה הזה, כמו את כל הלילות מאז שפשטו בפעם האחרונה עשרות חיילים על ביתנו באישון לילה, תבלנה אשתי נרימאן, בתי בת ה–16 עאהד, ונור, בת דודתה של עאהד, מאחורי סורג ובריח. למרות שזהו מעצרה הראשון של עאהד, בתי הכלא של משטרכם אינם זרים לה. את כל חייה העבירה בתי תחת צלו המכביד של הכלא הישראלי — החל מתקופות הכליאה הממושכות שלי, שהעיבו על ימי ילדותה, דרך המעצרים החוזרים ונשנים של אמה, אחיה, חבריה וחברותיה, ועד לאיום הנסתר־גלוי הטמון בנוכחותם המתמדת של חייליכם בקרבנו. לפיכך, מעצרה שלה היה תמיד רק עניין של זמן. טרגדיה בלתי נמנעת הממתינה להתרחש.

לפני מספר חודשים, במהלך ביקור בדרום אפריקה, הקרנו בפני קהל וידיאו המתעד את המאבק של כפרנו, נבי סאלח, בשלטון הישראלי הכפוי.

כשנדלקו האורות נעמדה עאהד כדי להודות לנוכחים על תמיכתם. משהבחינה שדמעות עומדות בעיניהם של כמה מהנוכחים, היא פנתה אליהם והדגישה: "אנו אמנם קורבנות של השלטון הישראלי, אך לא פחות מכך, אנו גאים בבחירתנו במאבק, למרות המחיר הידוע מראש. ידענו לאן תוביל אותנו הדרך הזאת, אך זהותנו, כעם וכיחידים, נטועה במאבק, ומשם היא שואבת. מעבר לסבל ולדיכוי היומיומי של העצורים, הפצועים וההרוגים, אנו יודעים גם את הכוח העצום שבהשתייכות לתנועת התנגדות; את המסירות, האהבה, ואת רגעי ההתעלות הקטנים שנובעים מהבחירה לנתץ את הקירות השקופים של הפסיביות.

"אני לא רוצה להיתפש כקורבן, ולא אתן למעשים שלהם את הכוח להגדיר מי אני ומה אהיה. אני בוחרת לעצב בעצמי את האופן שבו תראו אותי. איננו רוצים שתתמכו בנו בזכות כמה דמעות פוטוגניות, אלא מפני שבחרנו במאבק, ומאבקנו צודק. רק כך נצליח יום אחד להפסיק לבכות".

חודשים לאחר אותו אירוע בדרום אפריקה, כשקראה תיגר על החיילים החמושים מכף רגל ועד ראש, לא הזעם הרגעי על פציעתו האנושה של מוחמד תמימי בן ה–15, זמן קצר קודם לכן ומטרים ספורים משם, הוא שהניע אותה. וגם לא הפרובוקציה שבכניסתם של אותם חיילים לביתנו. לא. חיילים אלו, או אחרים הזהים להם בפועלם ובתפקידם, הם אורחים לא קרואים ולא רצויים בביתנו מאז שעאהד נולדה. לא. היא עמדה בפניהם מפני שזוהי דרכנו; מפני שחירות אינה ניתנת כצדקה; ולמרות שמחירה כבד, אנו מוכנים לשלמו.

בתי בת 16 בלבד. בעולם אחר, בעולמכם, היו חייה נראים אחרת לחלוטין. בעולמנו שלנו, עאהד היא נציגה של דור חדש מבני עמנו, של לוחמי חופש צעירים. דור זה נאלץ לנהל את מאבקו בשתי חזיתות. מצד אחד, מוטלת עליהם, כמובן, החובה להמשיך לאתגר ולהיאבק בקולוניאליזם הישראלי שלתוכו נולדו, עד להתמוטטותו. מצד שני, הם נאלצים להעז פנים אל מול הניוון והקיפאון הפוליטי שפשה בנו. עליהם להפוך לעורק החיים אשר יַחיֶה את המהפכה שלנו מן המוות הכרוך בתרבות הולכת ומתעצמת של פסיביות, הנטועה בעשורים של חוסר פעולה פוליטית.

עאהד היא אחת מני נשים צעירות רבות אשר יובילו בשנים הקרובות את ההתנגדות לשלטון הישראלי. היא אינה מעוניינת באור הזרקורים המופנה אליה כרגע בעקבות מעצרה, כי אם בשינוי אמיתי של המציאות. היא אינה תוצר של אחת המפלגות או התנועות הישנות, ובמעשיה היא שולחת מסר: על מנת לשרוד, עלינו להתמודד בכנות עם חולשותינו ולהביס את פחדינו.

במצב זה, החובה הגדולה ביותר שלי ושל בני דורי היא לתמוך בה ולפנות את הדרך; להתאפק ולא לנסות להשחית ולכלוא את בני הדור הצעיר הזה בתרבות הישנה ובאידיאולוגיות שלתוכן גדלנו אנו.

עאהד, אין הורה בעולם שמייחל לראות את בתו מכלה את ימיה בתא מעצר. למרות זאת, עאהד, אין בעולם כולו היום אדם גאה בבתו יותר ממני. את ובני דורך אמיצים מספיק, סוף סוף, בשביל לנצח. מעשייך ואומץ לבך ממלאים את לבי מורא וממלאים את עיני דמעות, אך כבקשתך, אלו לא דמעות של עצב או צער, אלא דמעות של מאבק.

הכותב הוא פעיל פלסטיני

הארץ