הצרכנים נעלמו מהקניונים ועברו לאינטרנט, הרשתות ויתרו על עיצוב מקומי והמדינה מערימה קשיים. שבוע האופנה נפתח אמש, כשברקע משבר המטלטל את תעשיית ההלבשה המקומית ומאיים להביא לקריסתה המוחלטת. האם יש עוד עתיד לבגד הישראלי?

בשבועות האחרונים נתלו ברחבי דרום תל אביב פשקווילים מהסוג המתריע. "400 אלף איש עומדים לפני סכנת פיטורים — ואתה ביניהם. כולנו חייבים להגיע, פרנסת כולנו בסכנה". בכרזה שנייה נכתבה מגילה המתאוננת על היחס המפלה כלפי עסקי אופנה הנקלעים לקשיים בהשוואה ליחס שקיבלה חברת "טבע" מהממשלה. הכרזה נחתמה בפנייה דרמטית לכחלון: "עצור את מסע ההלוויות של עסקים רבים ועובדיהם".

יום רביעי האחרון, רחוב אליפלט פינת אילת. בחצות היום, בלב קהל של כ–150 מפגינים, רובם סוחרי בדים, בעלי מתפרות, יצרני וסיטונאי הלבשה מהחנויות הסמוכות, עומדת קבוצת נשים לבושות היטב. אלה המעצבות השבוזות של חברת "הוניגמן", שהגישה בחודש שעבר בקשה להקפאת הליכים עקב חובות של 240 מיליון שקל. שלומן מעפן, תודה ששאלתי. הן מקוות לנס, עובדות בכל הכוח עד הרגע האחרון.

איש בחולצה כחולה חולף על פנינו עם מגאפון ביד אחת ושלט ביד השנייה. אני עומדת מאחוריו כשהוא מנסה להפריע לתנועה, ומגלה מאחורי השלט פתק להקראה ובו כתוב "היצרן הישראלי מבקש מכחלון את מה שהוא נתן ליצרן הסיני". מישהו פה לא שינן את החומר בבית. מישהו אחר צועק "רוצים להרוג אותנו במדינה הזאת" ותוך כדי קופץ לכביש. היתר מתרכזים בקריאות "כחלון הביתה" מזדמנות, או אוחזים בדגלים אדומים עם הכיתוב "כולנו סינים".

מעצבת האופנה טלי קושניר, בעלת מותג הנושא את שמה, עומדת ומשקיפה מהצד. "הוניגמן לא התאימו את עצמם לעולם החדש, זה ברור, אבל יש כל מיני דרכים ללכת הביתה. זה לא חייב לקרות כתוצאה ממפלה איומה. אפשר לסגור גם בלי לפשוט את הרגל".

המחאה הזאת מייצגת אותך?

"היא מייצגת אנשים שמספקים שירותים למותג שלי, אז אני כאן כדי לתמוך בהם. רשתות גדולות גוררות איתן למטה גם ספקים קטנים ובינוניים, ואלה האנשים שעומדים פה ומפגינים. כרגע הפנייה היא לשר הנוכחי, אבל אין ספק שזוהי תוצאה של 30 שנות אוזלת יד מצד השלטונות. מדברים כל הזמן על פטריוטיזם, אבל כשזה מגיע לאופנה, אפילו אשת ראש הממשלה לובשת מותגים בינלאומיים".

קושניר סבורה שעל אף עברה המפואר של תעשיית האופנה המקומית, מושכי החוטים בממשלה תופסים אותה ככזו שעבר זמנה. "כל המשאבים שהושקעו בעבר באופנה הועברו לטכנולוגיה, שהיא כביכול העתיד, וכל מי שלא חלק ממנה אוכל אותה. לפני מספר שנים היה סיפור עם מפעל 'נגב טקסטיל'; הם היו צריכים רק שלושה מיליון שקל הלוואה מהמדינה כדי לא לסגור, ובעלי החברה היו מוכנים להוציא מכיסם עוד שלושה מיליון. 500 עובדים הלכו הביתה כי בנט, שהיה שר הכלכלה, סירב. כתגובת שרשרת עוד 1,000 איש ממפעלים אחרים, שנסמכו על השירותים של נגב, הלכו הביתה".

סכנה קיומית לענף

שבוע האופנה הישראלי, האירוע השנתי הגדול של התעשייה המקומית, נפתח אמש בערב גאלה במתחם התחנה בתל אביב, בשיתוף עיריית תל אביב וללא נותן חסות רשמי. הוא ייחתם ביום שלישי בלילה בתצוגה של ויוי בלאיש. בין לבין ייערכו בו כ–20 תצוגות שבהן יקחו חלק עשרות מעצבים מקומיים ויתארחו כתבים וקניינים מרחבי העולם. הוא מתקיים על רקע המשבר הגדול ביותר שידעה תעשיית האופנה מימיה — אם להאמין לכותרות העיתונים המבשרות על סכנה קיומית לענף כולו. לפי נתוני חברת "ריס", ענף האופנה סבל מצניחת מכירות של 12% בשלושת החודשים האחרונים. נקודת השפל היתה בדצמבר עם ירידה של 18% במכירות.

את המבטים המאשימים מפנים כולם אל האינטרנט, שנגס כשלושה מיליארד שקל מעוגת המכירות. גם ההוזלה במחירי הטיסות ומחיריהם האטרקטיביים של פריטי אופנה בחו"ל נגסו ביס בעוגה — 1.1 מילארד שקל של בזבוזים במטבע זר במהלך מסעות שופינג בחו"ל. זה מותיר את השוק הישראלי עם עוגת מכירות של כ–15 מיליארד שקל, שמאכילה לא רק מעצבים, מותגים קטנים ובינוניים ורשתות כמו "קסטרו" ו"רנואר", אלא גם עשרות אלפי עובדים במתפרות, מגזרות, מפעלי טקסטיל ובתי חרושת של תעשיות נלוות.

בחזית אחת, המלחמה היא על דמי שכירות בקניונים ועל כוח המיקוח של קבוצות המותגים הגדולות מול מותגים קטנים ובינוניים. בחזית אחרת, יצרני הלבשה מבקשים לבטל את הפטור ממס על ייבוא אישי אונליין, שמכרסם במכירות. אבל הלקוח הישראלי אינו פראייר ורובו גם לא אידיוט. ואם יש לו משימת חיים אחת, הרי היא לדפוק את השיטה ולצאת בזול. וכמו שאי אפשר לחזור ולסגור את השמים או להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ לכל הישראלים, גם אי אפשר לפתור בעיה של מגזר אחד על ידי הטלת מיסוי על כלל האוכלוסייה.

קול ההיגיון אומר כי הפתרון אינו לכופף את המציאות לטובת השיטה הישנה ולהעניש את הלקוח על תבונתו, אלא להשתנות עם הזמנים.

"המהפכה האינטרנטית שינתה את תעשיית המוזיקה, את העיתונות הכתובה וגם את האופנה — וטוב שכך", אומרת המעצבת הוותיקה דורין פרנקפורט, שמפעילה 14 חנויות ברחבי הארץ (כולן בקניונים, למעט חנות הדגל ברחוב דיזנגוף) והקימה באחרונה גם חנות מקוונת משגשגת בחו"ל. היא לא הגיעה להפגנה. "אני בעד כל הפגנה, אבל כדי שהיא תעבוד צריך הנעה לפעולה קונקרטית", מסבירה פרנקפורט. "כשאנחנו מפגינים על פליטים, למשל, אנחנו יודעים מה אנחנו מבקשים. המדינה יכולה למשל למסות את הבדים, חומרי הגלם שלנו, באופן פחות כבד, או לגבות מס הכנסה מופחת ממי שמעסיק אנשים מהקהילה.

"בכרזות נטען כי 400 אלף איש ייזרקו לרחובות, אבל אם אותו כחלון היה מתגמל את היצרנים על העסקת עובדים ישראלים ובוגרים של בתי ספר לעיצוב בארץ, הם כולם היו מפסיקים להעתיק ומתחילים לעצב. כולם היו משקיעים ומנסחים שוב עיצוב ישראלי. בעבר גם חברות הפאסט־פאשן היו בנויות על עיצובים מקוריים. המקוריות היא כוח".

בעיני פרנקפורט, שבוע האופנה עצמו הוא הפגנה. "זה כמו הפגנה שבה אנחנו אומרים למנהיגים הסתומים מאוד שלנו 'אנחנו פה, ואנחנו מוכשרים' — ומבהירים להם שאנחנו כוח כלכלי ותדמיתי מפוספס. הם תומכים בנו בעיקר ביח"צ ובנאומים, אבל לא פועלים לשינוי סדרי עדיפויות וחוקים. אנחנו יכולים ללמוד מארצות באירופה שבהן החזירו את הכבוד לעיצוב וייצור מקומי על ידי הפחתת מסים ושינוי בחוקי ארנונה ושכירויות. בפינלנד, בשוודיה, בפורטוגל, ואפילו בגיאורגיה הבינו את הכוח של קידום תעשיות האופנה והעיצוב. אז למה אנחנו עדיין בחושך? סתומים. זו דעתי ובגלל זה אני משתתפת. מוטי רייף הרים מיזם חשוב ואני מרגישה ששיתוף הפעולה שלנו איתו מחויב המציאות".

למה לא השתתפת בשנה שעברה?

"כי היתה לי בעיה עם הלוקיישן (קניון גינדי; ש"פ). בינינו, אין לי באמת סיבה להציג דווקא בשבוע האופנה. קולקציית הקיץ כבר תהיה בחנויות ויכולנו להציג לבד בזמן מתאים יותר, אבל אני משתתפת בשבוע האופנה בשביל להיות חלק מתעשייה. חנות האתר שלנו פונה גם לחו"ל ושותפתי ואני שמחות בחלקנו, אבל המיזם החשוב הזה נותן צוהר של תקווה לאנשים המייצרים כאן וחייבים להנגיש את עצמם לחו"ל. תודה לאל, אני כבר לא שם, אבל אני עדיין מרגישה שחפרתי לכולם 30 שנה על חשיבות עשייה ותעשייה מקומית ואיבדתי את האופציה לומר 'אוי, לא מתאים לי עכשיו'. אני מאמינה שזו הזדמנות נהדרת להיחשף לעולם, ואם אחד מ–20 מעצבים ישחק אותה, דייני".

קוראים לזה איגוד

לדעתה של מעצבת האופנה לארה רוסנובסקי, המדינה צריכה למלא בסיפור את דמות המבוגר האחראי, אך כרגע היא יותר הורה מזניח. "אין מס על בגדים מוכנים, אבל יש מיסוי מטורף על בדים. זה לגמרי מושחת. המדינה צריכה להוריד את המיסוי על הבדים, לא להוסיף מיסוי על הבגדים (למעשה, בעקבות הצו החדש הורד המכס, מס בגובה 6% אחוז, גם על בדים; ש"פ). שום ענף בארץ לא יחזיק מעמד אם הממשלה לא תייצר איזשהו איזון, יישאר רק נדל"ן והיי־טק.

"המדינה חייבת לטפל במבנה השוק שנוצר. הצרכן מן הסתם יבחר את האופציה הזולה יותר עבורו. אין לו סנטימנטים למעצבים ולרשתות המקומיות ואין לו אינטרס אישי לחזק את ענף הטקסטיל. אבל למדינה כן צריך להיות אינטרס. צריך רגולציה, מישהו שיסתכל על התמונה הכללית, שינהל את התנועה. כמו רמזור. מישהו צריך לנווט את הזרם הזה של עסקים, קטנים כגדולים, בתחום האופנה. צריך לתת הטבות לבעלי מקצוע שיש בהם צורך ולנווט אותם לסוג מסוים של עשייה. לתת להם פטור ממסים מסוימים. לעודד ייצוא".

היית בהפגנה?

"אני לא מאמינה בהפגנות. אני מאמינה בשינוי שכל אחד עושה מבפנים. חשוב שהתעשייה תלמד להתאגד וליצור קול בעל כוח. זו תעשייה מפולגת מאוד וכולם מרגישים מאוימים, והעבודה שצריכה להיעשות היא בתשתיות — ולא רק כשיש משבר, אלא הרבה לפני. קודם כל, צריך להתחיל לדבר ולהבין שאנחנו ביחד בתוך זה. חסרה לאנשים הרבה אינפורמציה כדי ליצור שיח כזה. במלים אחרות — קוראים לזה איגוד. זה פתטי שאנשים צריכים לצאת לרחובות עם שלטים כדי להשמיע את קולם. שאין איזושהו הליך פורמלי מול הממשלה. הם רואים רק את הטייקונים, אבל התעשייה הזאת מורכבת מהרבה יותר גוונים והמיסוי הזה משפיע על כולם".

יש יותר מדי בגדים בעולם. אולי עדיף שייצרו פחות?

"הרשתות מייצרות עוד ועוד בגדים בניסיון להיות רווחיות יותר. זו חלמאות בעיני. לעסק צריכה להיות משמעות. חבל לי שאנשים מאבדים מקומות עבודה. אבל שיקימו עסק חדש שמישהו כן צריך. זה לא שאין צורך יותר באופנה, אבל אין צורך ברשתות שמייצרות אופנה סתמית וזולה. הרבה מהתעשייה הישראלית בכלל מייצרת בסין, אז על מה מדברים פה — אופנה ישראלית? תפירה ישראלית? עשייה ישראלית?

רוסנובסקי, שהקימה את המותג הנושא את שמה ב–2013 ומפעילה חנויות ברמת השרון וביפו, תשתתף לראשונה השנה בשבוע האופנה. "אני לא יודעת מה זה ייתן לי, זו האמת לאמיתה. אני יודעת שלעשות קולקציה ולראות אותה מוצגת על דוגמניות במעמד רשמי זה מרגש. זה כמו שאת כותבת הצגה ואת רוצה לראות אותה ממלאת אולמות עם קהל. זו לא פנטזיה, אלא הגשמה של מהלך מקצועי. אז כן, אני עושה את זה קודם כל בשביל הכיף ורק אז מקווה שיהיו לזה גם תוצאות כלכליות".

אם זה למה כיף כל כך באת רק עכשיו?

"כי החיבור עם 'גינדי' כנותני חסות היה לי קשה בשבועות האופנה האחרונים. זו היתה פרסומת אחת גדולה. השנה הרגשתי שזה המהלך הבא עבורי שבוע האופנה, יש לי כל מיני דברים להגיד עליו, אבל הוא היחיד שיש לנו".

התזמון יצא אירוני. כאילו חוגגים את התעשייה בזמן שהיא הולכת וקורסת. תוך כדי המסיבה מפרקים את התפאורה.

"זו לא מסיבה, זה מעמד חשוב לתעשייה שנשארה, לאלה שבכל זאת מתעקשים, שלא מוכנים לוותר. השוק החדש מיועד למי שיש לו לב חזק, בואי נגיד ככה. אי אפשר לבוא רק בביקורת לתעשייה צולעת שכולם מתנערים ממנה. מדינה ללא אופנה היא לא מדינה בעיני. מלבושים הם שריון, אנחנו מרגישים מועצמים על ידי בגדים לא פחות מאשר על ידי השכלה. צריך לחנך לאופנה, ממש כמו לספרות ולאמנות".

חלום שלא יתגשם

אביגיל קולקר, מעצבת אופנה שעובדת לצד רוסנובסקי ונביאת זעם נלהבת לעת מצוא, תוהה מי בעצם יתגעגע ל"הוניגמן", "סליו" ו"יפו־תל אביב" — יצרניות ביגוד עממי שמתקשות להציג יתרון על פני מתחריהן בשוק המקוון ומתגלגלות כעת עם חובותיהן לפתחו של בית המשפט.

"המחלה המדבקת של הענף המקומי היא התחרות עם הרשתות הבינלאומיות. בין אם מדובר במעצבים קטנים ובין אם מדובר ברשתות. כמה שהם לא ינסו, אף אחד מהם לא יהיה 'זארה'. הרשתות המקומיות צריכות לבדל את עצמן ממה שקורה בחו"ל. יש כאן עשרה חודשי קיץ, שלא באים לידי ביטוי מספק ברשתות הבינלאומיות, והרשתות הישראליות לא מנצלות את זה. למה לעזאזל רשת ישראלית תולה סוודרים בחנויות שלה בספטמבר?" היא תוהה. "מהמלחמה של 'קסטרו' ו'רנואר' ב'זארה' וב־'H&M' יוצאות מופסדות הרשתות הקטנות, שאין להן סיכוי לעמוד באיכות ובקצב הייצור הזה ומי צריך אותן בכלל. אם זה יימשך, הרשתות הגדולות יהיו הבאות ליפול אחרי הוניגמן.

"תעשיית האופנה צריכה להתכוונן מחדש", היא ממשיכה, "רגולציה רק תדחה את הקץ. כל אחד צריך לחשוב איפה הוא ממקם את עצמו על המפה הנוכחית. לא רק רשתות מקומיות — גם מעצבים חיים באשליות. החלום הזה שמישהו יקנה את הטי־שירט בייסיק שלך ב–380 שקל במקום חולצה מ־H&M ב–100 שקל הוא חלום מקסים. זה לא יקרה".

לדעתה של קולקר, "הוניגמן" איבדה רלוונטיות כשאימצה סגנון שמרני, סקסי כמעט כמו חדר מורים בהפסקה. "היו להם פעם קולקציות יפיפיות וקמפיינים עם מלאני פרס. אם במקום 150 חנויות הם היו מצטמצמים לחמש ומנסים להבין מה אנשים באמת רוצים ללבוש, אולי היתה להם זכות קיום. הבעיה שהשיטה בנויה ככה שברגע שאתה עובר לייצר בחו"ל כדי להוזיל עלויות, אתה חייב גם להגדיל משמעותית את הכמויות. אתה בעצם מייצר פסולת". היא מוסיפה כי "המשבר הוא עולמי — גם 'טופשופ' ו'ג'יי־סי פני' סוגרות סניפים. תעשיית האופנה נמצאת בעיצומה של מהפכה שהמשמעויות שלה לא פחותות מאלה שהיו למהפכה התעשייתית. לפני כמה שנים אף אחד לא העלה על דעתו לקנות משהו בלי למדוד, והיום אפילו אמא שלי קונה בגדים בטבעיות באינטרנט".

הארץ